על הציר שבין הקטבים השפעה ושליטה
הנסיון להשפיע על דעתו של האחר, מבלי שהוא ביקש זאת מאיתנו, הוא כמו נסיון פלישה לשטח שהוא לא שלנו
כבר כתבתי על כך בפוסטים האחרונים, שלכולנו צורך להשפיע וזה אנושי וטבעי .
השאלה היא, מה קורה לנו כשאנחנו ממש רוצים להשפיע/ לעזור/ לייעץ/ לכוון ועוד, אבל הצד השני ממש לא מעוניין בזה??
זה קורה הרבה דווקא במערכות קרובות ועם אנשים שקרובים לנו, כמו במערכות יחסים בין הורים לידים, וזה קורה לא מעט בזוגיות.
איזה הורה לא רוצה לעזור או לשמור על כך שהילד שלו לא ייפגע? או בזוגיות קורה לא פעם שאחד הצדדים בטוח שהוא יודע ומבין טוב יותר, ואם כן, למה שלא ישמעו לדעה או לעצה המושכלת שלו/ה?
כשאנחנו מרגישים לא משפיעים ותחושת הערך שלנו נסדקת או נשברת, אבל יש לנו צורך או מטרה לשמר את תחושת הערך, נבחר באופן לא מודע באסטרטגיה להשגת ערך עצמי, באמצעות תחושת שליטה או נסיון לכפות את דעתנו.
זה יכול להתחיל בנסיון שכנוע ממושך ולא מרפה, יכול לעבור לבקורת, לעג ולהאשמות בנוסח "תמיד… או אף פעם…" וזה יכול להסתיים בהענשה, ולא לא רק של הורה אשר מעניש ילד, כי בכל מערכת יחסים בוגרת, ישנן דרכים להעניש כמו התעלמות מהאחר/ת, או יצירת תנאים שמפעילים לחץ נפשי וביקצור יש דרכים רעות בהן ניתן לנסות להשפיע.
אז איפה הגבול הדק בין משפיע למשתלט/כופה ?
אני מאמינה שיש לנו כוח השפעה עצום על אלו שמעוניינים לשמוע את דעתנו או עצתנו, אנחנו יכולים להיות קשובים לצרכים של האחר, ואם מישהו לא בקש מאיתנו דעה או עצה, אלא, אמפתיה ורגישות, הרי שכל עצה או נסיון השפעה יתקבל אצלו כנסיון לכפיה ושתלטנות וכחוסר יכולת לראות אותם ואת הצרכים שלהם באמת.
אז בואו נהיה בעוצמה פנימית ובענווה, ללא מילוי הצורך שלנו להשפיע, אלא, ניתן לאחרים את המרחב שלהם להחליט מה הם בדיוק רוצים או צריכים מאתנו.
אם הנושא מעניין אתכם ותרצו לקרוא דוגמאות נוספות על "תפישה דואלית", אתם מוזמנים להקיש על הלינק שמופיע בתגובה הראשונה.