לכל אדם יש צורך במרחב טריטוריאלי משלו
כל מערכות היחסים הבינאישיות מבוססות על מאבקי טריטוריה. אנשים מפעילים אותם באמצעים שונים, מודעים או בלתי מודעים. טריטוריה פנימית מעניקה לנו תחושת קיום, משמעות וערך עצמי. והיות וכולנו זקוקים לתחושות הללו הרי שטריטוריה היא משאב מוגבל, ותמיד נוצר מצב בו צד אחד מתרחב על חשבון הצד השני. למעשה, כל מערכת יחסים טומנת בחובה את הסכנה כי הצד השני ישאף לצמצם את המרחב שלנו על מנת להגדיל את המרחב שלו. כאשר מתייחסים למרחב אישי במערכות יחסים, המשמעות בפועל היא שישנם אנשים אשר חשים בטוחים, חזקים, משפיעים ומשמעותיים. הערך העצמי שלהם גבוה והביטחון בעצמם גבוה אף הוא. לעומתם יש אנשים שאינם לוקחים לעצמם מרחב ובגלל זה הם חשים קטנים וחלשים, מופעלים על ידי אחרים וכתוצאה מכך הם גם בעלי דימוי עצמי נמוך יותר. חשוב לציין כי אנו עשויים להיות בעלי טריטוריה פנימית רחבה בתחום חיים מסוים, ולעומת זאת בתחום חיים אחר להרגיש בעלי טריטוריה פנימית מצומצמת יותר. פעמים רבות נראה כי אדם מסוים משליט שררה בעבודה, אך בביתו הוא כנוע, בעל טריטוריה מצומצמת והבוס האמיתי הוא האישה או אחד הילדים. תקשורת בינאישית מעברים ממצב נפשי מצומצם למצב רגשי מורחב, מתקיימים בעיקר באמצעות תקשורת עם אנשים. לשפה הטריטוריאלית, יש חוקים לא כתובים ובוודאי שלעתים גם לא מודעים והיא מתקיימת כל הזמן. בדיאלוג על טריטוריות עולים במסווה טיעונים לוגיים או עובדתיים לכאורה, אשר משפיעים באפן מיידי על המודע ותת המודע. טיעונים אלו מטרתם להשפיע על האדם האחר, לצמצם את המרחב שלו ולמעשה "לנצח" אותו.
כיצד בא לידי ביטוי מרחב אישי
המרחב תוך אישי
מציאות חיינו מושפעת במידה רבה מעולם האמונות והתפישות שלנו. לכן הדיאלוג הפנימי שלנו הופך בסופו של דבר להיות המציאות שלנו.
כיצד מרגישים אנשים בעלי מרחב פנימי גדול או טריטוריה פסיכולוגית גדולה?
לאנשים אלו יש את איכות החיים פנימית גבוהה יותר.
הם נהנים יותר, משיגים יותר, זורמים יותר, מבריקים יותר, 'צודקים יותר' ומצליחים יותר.
אנשים אלו זורמים עם החיים, הם חופשיים ומשוחררים ועל כן פתוחים לקבל יותר הזדמנויות שהמציאות מציעה להם.
אנשים אלו מרגישים ראויים לחיות תוך מימוש מלוא "האני" והפוטנציאלים שלהם.
הם ראויים ורשאים לנהוג על פי רצונם.
במילים אחרות כשאנו נותנים לעצמנו לגיטימציה למרחב פנימי משמעו שאנו נותנים לעצמנו סיכוי להתרחב ללא פחד וללא רגשות אשם.
מרחב פנימי גדול
היכולת והרצון לקבל מעידים על מרחב פנימי גדול, כמו מיכל גדול בתוכו אנו מסוגלים להכיל שפע חומרי, מנטאלי ורגשי.
"קבלה" מרחיבה ומחזקת אותנו ועל כן, מרחב אישי מצומצם או מיכל קטן, סוגרים אותנו מפני האפשרות לקבל מאחרים ולהיפתח להזדמנויות חדשות.
רבים מאיתנו גדלו על האמונה כי "זה לא יפה להרגיש שמגיע לי" היות וההרגשה הזו מעידה על ילדותיות ואנוכיות. השאלה היא כמה רחוק לקחנו אמונה זאת, ולעיתים אפילו הרחקנו לכת עד כדי מחיקה טוטאלית של רצונותינו ושל עצמנו.
לדוגמה, אם הבנו כילדים שעלינו להיות בסדר, לבטל את רצונותינו כדי להיות ילדים טובים, אם גדלנו עם מסרים אשר גרמו לנו ליצור קשר והתניה בין אהבה לריצוי, סביר להניח שכמבוגרים לא נאפשר לקולות הרצון הפנימי לבוא לידי ביטוי.
הדיאלוג הפנימי יתבסס על טיעונים של "מה אני צריך" לעומת "מה אני רוצה". כתוצאה מכך, נצמצם את המרחב האישי הרגשי שלנו, נוותר ונחסום את עצמנו באופן לא מודע מפני ביטוי עצמי וקבלה.
ישנם אנשים אשר חשים לעתים כי התרחבות או מימוש עצמי, עלולים לבוא על חשבון הסובבים אותם, ותת המודע שלהם מוצא טיעונים רציונאליים כביכול ודרכים סמויות לצמצום אישי.
רגשות אשמה אלו עלולים לגרום להם להימנע מלעשות דברים עבור עצמנו, מלהצליח או להתפתח. כלומר, בדיאלוג הפנימי, קולה של תחושת אשמה גובר על קולו של הרצון לבטא את עצמנו או לעשות למען עצמנו.
ככל שלאדם מרחב פנימי גדול יותר כך הוא פחות לחוץ, היות והוא לוקח לעצמו יותר זכויות לבחור מה הוא רוצה ומה נכון לו.
מרחב פנימי קטן מגביל ועל כן מלחיץ ומעוות את כושר השיפוט ויכולת התפקוד.
כשאדם חי בטריטוריה קטנה הוא פועל מתוך החלק הפחות בטוח ומוצלח שלו במקום להתחבר ליכולות ולמשאבים שלו.
כמה פעמים אנו באמת אומרים לעצמנו את צמד המילים "מותר לי" - מותר לי לרצות, למממש, להיות?
הדיאלוג הפנימי בין הרחבה לצמצום מתווה למעשה את מקומנו וקיומנו בעולם.