מה זה ME - WE ? זה לא מכשיר יפני, אלא השאלה - "אני או אנחנו"

מתוך סדרת "ניצוצות של מחשבה" - 2

אחד הנושאים שמעסיק אותנו השנה, הוא התנודה הזאת בין רגשות חזקים של "אני", ובעיקר בהיבט של "אני לבד", לבין שאלות בקשר לתחושת הביחד או ה"אנחנו". בהחלט שנפגשנו עם מצב חדש בו הרגשות שלנו מטולטלים בין שני כוחות פנימיים עוצמתיים - "אני לעומת אנחנו".

הבידודים, הסגרים והחשש מפני הדבקות, דחקו אותנו למצב של "אני" עם עצמי, אבל מאידך, הצורך של כולנו להרגיש תחושת שייכות לקבוצות שחשובות לנו - דרש מאיתנו מפגש חזיתי עם הקטבים התפישתיים של ME - WE.

המציאות כאילו אילצה אותנו להיות כל הזמן בתנועה על הציר בין שני הקטבים האלו.

עמדנו מבולבלים ושאלנו את עצמנו: מתי להרשות לעצמנו להתקרב לאזור האנחנו, כלומר, האם להיפגש עם בני משפחה, האם להיפגש עם חברים? ללכת לסופר ? ולפעמים נדחקנו דווקא אל הקצה השני בו נמצאת מהות "האני" - ורבות דובר על כך שאנשים נקלעו למציאות בה הם חווים תחושות של בדידות ולבדות כי לא היה לידם מישהו שיראה אותם, ויכיר בקיום שלהם.

ה"אני" הלבדי הזה, עורר שאלות בלתי צפויות, כמו למשל "עד כמה מרגישים בחסרוני? האם הנוכחות שלי או חוסר הנוכחות שלי מורגשים? עד כמה בעצם, אני משמעותי בחיי אחרים?

ועוד אתגר לא מוכר, "הזום", הקפיצות על הציר בין שני הקטבים האלו, הופכות להיות ממש מאתגרות כשמדובר בתקשורת בזום. מצד אחד, אני בבית שלי או בחדר שלי, לגמרי לבד, ואז יש תחושה חזקה של "אני" וממש במקביל ובו זמנית אני גם בקבוצה של תלמידים למשל או ישיבה בעבודה, אבל, בעצם מרגישה שחווית הביחד הזאת היא די מלאכותית או סינטטית, כי אני עדיין לבד בבית שלי ואף אחד לא באמת רואה אותי.

אז איפה התודעה שלנו ממוקדת בקוטב ה"אני או באנחנו"? לא כאן ולא שם, אלא נעה בתזזית על פני הציר ומנסה למקם את עצמה. אין ספק שהמצב הזה יוצר בלבול תפיסתי ורגשי, ומעורר תסכולים, חרדות ולחצים.

חשוב להתבונן על מה שקורה במערכות יחסים קרובות סגורות, כמו משפחה או זוגיות? ולא פלא שהן הפכו ל"סיר לחץ" מסוכן.

אנחנו חולקים יחד מרחב משותף של ביתנו, אבל לא בהכרח שיש לנו אותם רצונות או צרכים בכל רגע נתון. מצד אחד עולה צורך לשמור על גבולות מסויימים של האני שלנו, כלומר, להקשיב ולשאול את עצמנו - רגע, הדבר הזה שקורה כאן או שמבקשים ממני, מתאים לי? לא מתאים לי? אני באמת רוצה לעשות את זה? או שלא נעים לי, ולכן, אוותר לטובת הקשר?

האם בגלל "אנחנו" הדוק מאוד שהמצב כופה עלינו , אני אוותר על גבולות האני שלי, ועד כמה, אולי אני בעצם רק מרצה או מעדיף להימנע מעימות, כדי לשמור על "אנחנו" חזק וטוב?

בעצם, ביומיום אם במודע ואם לא, עולות תהיות: כיצד לפעול? "למי להקשיב? לצרכים של "האני או של האנחנו"?

וזאת באמת אחת השאלות המרכזיות במערכות יחסים, איך ניתן לשמור על האני שלי ועל תחושת האנחנו גם יחד?

נתתי כאן שמות ומילים לתחושות מבלבלות, כשכל הכוונה היא להראות שהמצב המאתגר הזה מביא איתו הזדמנות לתרגל את שריר הבחירה שלנו. כולנו יכולים וחייבים לעצמנו לפתח "תודעת בחירה", מתוך הקשבה לקול הפנימי.

תודעת בחירה מזכירה לנו שקיימת יכולת תנועה אישית על גבי ציר ה"אני - אנחנו" וזה אפשרי, לגמרי אפשרי, זאת תנועה עדינה מאוד, שדורשת מאיתנו להיות מודעים לרגשות שלנו ובו זמנית גם לנסות לשים לב לרגשות של האנשים סביבנו.

אנחנו יכולים לבחור מהם הגבולות שלנו, מתי נוותר מעט על "אני" נפרד לטובת תחושה הרמונית של "אנחנו", ויחד עם זאת, ברגע שההתלבטות כואבת מידיי, נוכל להזכיר לעצמנו שוויתור קבוע על ה"אני", יש לו מחירים לא פשוטים שאנחנו יכולים מראש להמנע מהם.

מסיימת את הכתוב במספר נקודות להתבוננות

נקודות להתבוננות

• האם קיים תחום מסוים בחייכם שאתם מאותגרים בו יותר בנוגע לאני אנחנו?

• האם תוכלו לחשוב על רעיון יצירתי איך ואפילו מתי כדאי לעשות תנועה קלה לאחד הקטבים?

• לו הייתם רוב הזמן באיזון בין הקטבים האלו, מה זה היה מאפשר לכם?

זהו להפעם. מקווה שניצוצות המחשבות האלו תרמו בדרך שמתאימה לכל אחד ואחת מכם. הפוסט הבא יעסוק בתפישה הדואלית של "בדידות לעומת אינטימיות" בתוך מערכת זוגית.

הלינק לסרטון בנושא ביוטיוב הוא https://youtu.be/yYaG5EwaQeA

הלינק לפודקסט על הנושא הזה https://spoti.fi/3csg5tx