התודעה הדואלית ביחס
ל"אני ריאלי" ו"אני אידיאלי"
בטוח שגם אתם, כמוני, יש לכם שאיפות ורצונות.
כשהפער בין השאיפות למציאות גדול מידיי, אנחנו בבעיה מתסכלת..
בכל אחד מאיתנו קיימים הרבה קולות פנימיים, חלקם משתפים פעלה זה עם זה וחלקם נמצאים בקונפליקט מתמיד. במאמר זה, אקרא לשניים מהקולות הפנימיים שלנו - "ישויות פנימיות".
היות והתפישה שלנו היא דואלית (באתר ישנם מאמרים רבים בנושא הדואליות) אני מתייחסת כאן לשתי ישויות דואליות שקיימות בתוכנו. האחת היא "האני האידיאלי" זוהי הישות הפנימית שאנו רוצים להיות. הישות הנוספת היא "האני האמיתי" או "האני הריאלי", כלומר מי אנחנו באמת, בלי שאף אחד חוץ מאתנו יכיר וידע על קיומו.
כולנו יוצרים לעצמנו שתי ישויות אלו בהתאם לעולם הערכים ולחוויות הילדות שעברנו ואשר השפיעו על תפיסות עולמנו כמו גם על רגשותינו והתנהגותנו.
"האני האידיאלי" הוא כמובן, אותה ישות אשר ליבנו משתוקק אליה, כי נראה לנו שכך נכון וצריך שנהיה, לכן, בכולנו קיימת השאיפה שביום מן הימים נצליח להפוך ולהיות ה"אני האידיאלי" אשר יצרנו בתודעתנו. בכל תחום בחיינו יש לנו "אני אידיאלי" אחר, שבגללו אנחנו חושבים, מרגישים ופועלים באופן מסוים ולא אחרת.
וכאן מתחילה הבעייתיות. למה?
כי חשוב שנדע מהו עומק הפער בין שני חלקי אני אלו וכך גם נבין כמה
תסכול וסבל גורם לנו פער זה?
למרות שבכול אחד ואחת מאיתנו מתקיים "אני אידיאלי", הרי שקיימת
בכול זאת שונות בין בני האדם, שונות זאת מתבטאת בשני אופנים: ראשית,
לכל אדם יש "אני אידיאלי" אחר, שנית כול אחד מאיתנו חווה אחרת את המרחק
בין ה"אני האידיאלי" ל"אני האמיתי – הריאלי".
המלכודת של היבט דואלי זה בעולמנו הפנימי
כשאנחנו מנסים לחיות על פי תכתיבי ה"אני האידיאלי", עלינו להיות מודעים
למלכודת אליה אנו עלולים להכניס את עצמנו. ההשתוקקות שלנו לחיות רק
על פי תכתיבי ה"אני האידיאלי" גורמת לנו מבלי משים לחיות את חיינו בסוג
מסוים של הונאה עצמית.
אנו מנסים להוכיח לעצמנו ולעולם עד כמה אנו טובים, ערכיים, מוכשרים,
חזקים או בעלי ביטחון עצמי,. אלא, שאיננו יכולים לחיות באופן קבוע את חיי היום יום מתוך התעלמות מ"האני האמיתי" שלנו,
כיוון שכך אנו מובילים עצמנו למצב מתסכל של מלחמת התשה פנימית בין שני חלקי האני.
כאשר אנו מתכחשים או מתנגדים ל"אני האמיתי", אותו "אני" אשר חווה גם קשיים, פחדים וחולשות, אנו חיים בידיעה שבתוכנו מתקיים למעשה משחק כוחות והתנהגותנו אינה משקפת אותנו באמת.
בואו ננסה לדמיין אדם שרוצה לממש את עצמו ואת יכולותיו. הוא מבין שלשם כך הוא צריך לשווק את עצמו במלוא הכוח, לפרסם בפייס, ונסות לפתות אנשים שיכירו אותו ואת כישוריו. עד כאן זה פשוט - ה"אני האידיאלי" מושך לכיוון תהליך פרסום ושיווק אינטנסיביים.
אבל מה לעשות ש"האני הריאלי" הוא מעט ביישן, נבוך וצנוע?
האדם הזה יסבול מייסורי מצפון קשים על כך שהוא לא מתנהל נכון, על כך שהוא ביישן מידיי ואינו מסוגל לקדם את עצמו לקראת המטרות שלו. איזה תסכול נוצר בגלל שהאדם הזה הגדיר לעצמו "אני אידיאלי" שמתעלם לגמרי מהמהות האמתית של ה"אני הריאלי".
כשאנחנו מבקרים או מתביישים ב"אני האמיתי" שלנו, אנו גורמים לעצמנו להרגיש תסכול, סבל, אשמה, בושה ויותר מכך, פחד שמא מישהו יגלה את האני האמיתי שלנו. מובן שהתחושות האלו אינן תורמות בשום דרך להעצמה האישית שלנו או לביטחון העצמי שלנו. להיפך, אנחנו למעשה מחלישים את עצמנו וכך, אנחנו בעצם מאבדים את היכולת להתקרב אל ה"אני האידיאלי", שכן, בקורת עצמית גורמת לדליפת אנרגיה ולפגיעה בתחושת הערך שלנו.
כך קורה שאנו הופכים להיות משועבדים לקולו של האני האידיאלי ומחלישים מבלי דעת את האני הריאלי/ האמיתי שלנו.
הבנה של מנגנון דואלי זה, קוראת לנו להבין שככל שהפער בין שני היבטי "האני" האלו עמוק יותר, כך גדל התסכול שלנו ועימו גדלה הביקורת והשיפוטיות אשר חוסמות את דרכנו אל תחושת השלמות והאחדות הפנימיות אליה אנו כה משתוקקים.
כשנאנחנו יודעים לנתב באופן מאוזן ולתת מקום לשתי המהויות הדואליות הללו בתוכנו, נוכל ללמוד לקבל את עצמנו ולחיות בשלום עם מכלול האני שלנו עם האני הריאלי כמו גם עם האני האידיאלי. וכך נאפשר לעצמנו להתחזק ולשמר את האנרגיות שלנו לשם התפתחות והעצמה.
