התודעה הדואלית של בוגר וילד
בכל אחד מאיתנו מצוי יש חלק באישיות שניתן לכנותו הילד הפנימי, זהו אותו היבט תמים ויצירתי, רגיש ופגיע. בכולנו קיים הילד אשר רוצה להיות נאהב ולקבל אישורים מהוריו ומסביבתו.
יחד עמו מתקיים בתוכנו החלק הבוגר, אשר דורש מאיתנו להתנהג בצורה בוגרת והולמת לעולם המבוגרים.
שני היבטים אלו של תודעה דואלית, יוצרים בקרבנו מאבק מתמיד בין רצונותינו לבין מחויבויותינו.
על מנת לחיות באיזון עם שני חלקי "אני" אלו, עלינו להיות קשובים לשניהם תוך הבנה שלא קיימת נפרדות או מלחמה בין השניים, אלא להיפך, עלינו להקשיב ולכבד את אותו היבט ילדותי בתוכנו, ומאידך עלינו להיות קשובים לקולו של הבוגר.
התייחסות מאוזנת ומודעת אל שניהם, עשויה ליצור בקרבנו תחושה של שלום פנימי, קבלה עצמית ויכולת לממש את רצונותינו.
התודעה הדואלית של אני ואתה
אין ספק שכל אדם הוא פרט יחיד במארג האנושי המורכב של עולמנו. יחד עם זאת, כולנו יצירי בריאה שווים ובלתי נפרדים שכן בכול אחד ואחת מאיתנו מצוי הניצוץ האלוהי אשר מאחד את כולנו כבני אדם.
אנו אנרגיה אשר מושפעת מן הסביבה ומשפיעה על הסביבה.
על כן תודעה דואלית כמו: "אני יותר..." "ואתה פחות..." או "אני צודק" " ואתה טועה", גורמת לנו לצאת למלחמות אישיות ועולמיות ולהביא סבל רב אל חיינו.
לו היינו מצליחים להתעלות מעל הדואליות, היינו מבינים ומודעים לכך ש"פחות" או "יותר", "צודק" ו"טועה", הם מושגים יחסיים של המתבונן. ראייה סובייקטיבית זו נובעת מתוך טעות תפישתית אשר גורמת לנו לחשוב שהצד שאנו מאמינים בו הוא הנכון או האמת המוחלטת.
התייחסות אל האחר מתוך מודעות לכך שכולנו בני אדם סוביקטיבים החווים את החיים דרך ההיגיון הפרטי, תאפשר לנו להתייחס בצורה מקבלת ומכבדת אחד את השני.
ראיית האנושות כמארג אחד שלם, עשויה למנוע מאתנו סבל רב